| |
מאת: רחלי
אבידוב גיליון: 2285
בעוד מספר חודשים, תמלא שנה לנפילתו של
עידן קובי ז"ל במלחמת לבנון השנייה . לקראת יום הזיכרון, האם, אתי
אלימלך, מספרת על העליות והמורדות, הגעגועים לבן שהיה החבר הכי טוב
שלה ועל הבחירה בחיים
בתיק של אתי אלימלך שוכנים באורח קבע שני אלבומי תמונות עם תמונותיו
של עידן, הבן האהוב שנפל באוגוסט האחרון בכפר דבל בלבנון. עידן, לוחם
בצנחנים, נהרג במהלך המילואים, ומותו הכה בתדהמה עיר שלמה שחשה
מנותקת במשהו מהמציאות המלחמתית שחוותה המדינה באותם ימים. אתי
מעלעלת באלבומים: הנה עידן חבוק עם אמא בטקס בצבא, מחייך למצלמה
בטיול במדבר, חבוק עם החברה ענבל ובתמונה אחרת, מניף את הכלבה האהובה
בלזה באוויר ומחייך בעיניים ירוקות ומאירות. "אני מתגעגעת אליו",
אומרת אתי אלימלך בעיניים בורקות, "הוא היה החבר הכי טוב שלי". שום
דבר בחזותה של אתי לא מסגיר את גילה ובטח לא את העובדה שהיא סבתא
לשלושה נכדים הממתינה להגחת הנכדה הרביעית לאוויר העולם: לאתי יש
חזות צעירה. היא רזה ומטופחת וניחנה ביופי מהפנט ההופך אותה לאשה ללא
גיל. עיניים ירוקות בהירות, שיער גולש ופנים ללא קמט. רק הבוהק
בעיניים והקול השקט והצרוד מצליחים להסגיר את תהומות הכאב אותם היא
חווה מאז אוגוסט האחרון. יום הזיכרון שמתקרב, מעצים את הכאב הפנימי.
זו הפעם הראשונה שתציין את יום הזיכרון כאם שכולה, תואר מר שנכפה
עליה, בגלל המלחמה ההיא. בטקס העירוני המרכזי, אתי אלימלך תהיה אחת
ממדליקות המשואה לזכרו של עידן. "אני ממשיכה קדימה. אני יודעת שזה מה
שהבן שלי היה רוצה".
עין אחת בוכה, עין אחת צוחקת
כמה שבועות לאחר מותו של עידן, הגיעה אתי עם תמונה של הבן לבית 'יד
לבנים' העירוני. מיקי ירקוני, יו"ר 'יד לבנים', פנה אליה והודיע לה
נחרצות: "את תהיי מזכירת 'יד לבנים'". אתי לא סירבה. מאז, בהתנדבות,
היא ממלאת את התפקיד ומגלה שהתפקיד ממלא אותה בחזרה: "אני עושה את
התפקיד הזה, והוא מחזק אותי. אני מצליחה גם לחזק אנשים אחרים. יש שם
צוות נפלא שמחבק אותי, שמזדהה איתי. אנשים טובים שעושים עבודה
קדושה". לאחר תקופה בתפקיד, ביקשה אתי להביא סדנת יוגה צחוק לבית 'יד
לבנים'. לכאורה, בחירה בעייתית: מה להורים או אחים שאיבדו את כל
עולמם לפעילות יוגה צחוק? למרות כמה גבות שהורמו בתימהון, אתי
התעקשה. "צריך שאנשים יבינו שגם לנו מגיע לצחוק ולהשתטות. נכון,
איבדנו את היקר מכל, אבל אנחנו עדיין בחיים וגם אנחנו זקוקים לפורקן
הזה שנותן הצחוק בחיים שלנו", אומרת אתי. לצורך קיום הסדנה, פנתה אתי
לאורלי אידו, מאמנת ומנחת סדנאות ותיקה באילת, שהציעה להעביר את
הסדנה בהתנדבות: "אתי הרימה את הכפפה וקבענו את המועד. אנשים לא ממש
ידעו במה מדובר. לי יש ניסיון בהפעלות כאלו למשפחות שכולות", אומרת
אורלי אידו ומספרת על החשיבות של הפעילות דווקא למשפחות שכולות:
"חשוב להבין, שמותר לנו לרדת למטה ולהתאבל, אך אסור לנו להתבלבל
ולהחליף את החיים במוות. אסור לנו לחיות חיים מתים. המנטרה שלי היא
לאהוב את מה שיש ולצחוק. זה עוזר לאנשים למצוא את האור בקצה המנהרה.
לצאת מהאבל ולראות שוב את החיים". המנטרות של אורלי אידו אינן רק
מילים בעלמא, אלא מבוססות בניסיון אישי מר ממנו צמחה: "אני איבדתי
נכדה אהובה. ראיתי את הבת שלי מתמודדת עם האובדן. הבת שלי בחרה בחיים
ובעצם הבחירה שלה הצילה את כל המשפחה", אומרת אורלי, "יש פעמים
שאנשים מפרשים את הבחירה בחיים כבגידה במת, אך זה לא כך. היו לנו
רגעים נפלאים עם בן המשפחה האהוב שלנו וצריך להוקיר את זכרו ולהמשיך
קדימה. הסדנה הייתה מרהיבה. אני לא ידעתי לאיזה קהל לצפות. אנשים
נכנסו אט אט טיפה טיפה. לא ידענו אם יגיעו או לא, אך כולם הגיעו,
צחקו, שיחקו בבלונים ורקדו ואמרו: 'ברוך השם, צחקנו'. גם כאלו שהיה
להם קשה להיכנס לתוך הצחוק צחקו בסוף. תחושה של פורקן ושל השתחררות".
"נהניתי לראות אנשים צוחקים ומשתחררים", אומרת אתי אלימלך, "כל מי
שאיבד יודע כמה כאב יש בפנים. אבל צריך לבחור, האם אתה מתכנס בעצב
שלך או מנסה לקום. אני מנסה לקום וזה לא קל. יש ימים קשים, יש
געגועים ונפילות. אבל אני יודעת שעידן היה רוצה לראות אותי מחייכת
להמשך>> |
|
